א . הנה הפוגע בחבירו נזכר בגדרי ההלכה בשני מונחים א' ריצוי ב' פיוס. ויש לעיין, מה ההבדל בין פיוס לריצוי להלכה. והנה בגמ' יומא [פה:] עבירות שבין האדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו. ומהו 'עד שירצה' ויש לעי' מה יהיה הדין אם חבירו אינו מתרצה וכתב הפרי חדש בסי תרו שאחרי שטרח הפוגע כפי שההלכה מורה לו, אינו צריך להמשיך לרצות את חבירו. ולכן כתוב עד שירצה את חבירו ולא עד שית'רצה חבירו. כי הריצוי זה חובתו של הפוגע ולא דין בנמחל, ומבואר בזה עד שירצה את חבירו פירושו עד שירצה חבירו למחול[1].
אכן אברהם אבינו ע"ה מחל לאבימלך שלקח את שרה אשתו. ה' פנה לאבימלך השב אשת האיש כי נביא הוא. ואבימלך עוסק בהגנה עצמית [בראשית כ.ט-יז] 'מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי' וממשיך אבימלך בהאשמה על אברהם 'מה ראית כי עשית את הדבר הזה'
אבימלך לוקח צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם, את שרה אשתו' וממשיך אבימלך להעניק 'הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב' ומעניק גם 'אלף כסף'. אחרי כל זה אברהם אבינו מתפלל וירפא ה' לאבימלך ולבני ביתו. ובגמ' [ב"ק צב.] 'ומנין שלא יהא המוחל אכזרי שנאמר 'ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך' ע"ש. והנה לא שמענו כאן בקשת מחילה על ידי אבימלך וגם לא ריצוי. ואם כך יש לעיין, האם ניתן לומר שיש חובה יהודי למחול גם בלא בקשת מחילה מהפוגע לנמחל.
ועוד יש לעיין, מדוע הרמב"ם [דעות ו.ו] למד שהמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול מעובדת מחילת אברהם לאבימלך הכתובה כאן. ולא [חוקת במדבר כא.ז] ממשה רבינו שעם ישראל מודה ומתוודה 'חטאנו בה' ובך התפלל את ה' ויסר מעלינו את הנחש והכתוב אומר 'ויתפלל משה בעד העם' ורש"י 'מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול'.
ב. ונראה דהפוגע יש לו ב' חלקים כלפי הנפגע, האחת להיות כנוע בפניו, ושנית להביא את חבירו שירצה למחול לו ולאו דווקא על ידי שיהיה כנוע בפניו[2]. וכמו, שהנפגע ידע שלא היה לפוגע כלום נגדו, ומה שהתנהג באופן פוגע כי היה לו תפיסה שהייתה בטעות הרי שמביא את הנפגע לרצות למחול, כי מבין שהיה כאן טעות.
אבל כניעה של הפוגע תבוא בכך שמפייס את חבירו ונכנע בפניו כמו לתת לו כסף וזה שעשה אבימלך נתן כסף עבדים ושפחות ומקום מגורים. הרי שהיה כאן גם פיוס היינו הכנעה. וגם ריצוי שהסביר כי היה כאן טעות בהתנהגות שאינה שייכת לנפגע.
ומובן בזה דבעובדת אבימלך יש צורת פיוס, וגם צורת ריצוי, ואצל תשובת ישראל יש רק צורת פיוס, ולכן, הרמבם בחר למעשה להביא את הראיה מאברהם ולא ממשה רבינו ע"ה.
ג. ויודגש בזה, כי העיקר שירצה חבירו למחול ואף שאין ריצוי כמו אצל אבימלך, כי העיקר שירצה חבירו ואף אם על ידי פיוס בלבד גם זה נקרא ריצוי. כי השיג את המטרה לגרום לחבירו לרצות למחול לו[3].
דהנה הרמב"ם [הל' דעות פ"ו ה"ו] מביא למעשה את הגמ' שהמוחל לא יהיה אכזרי מעובדא דמחילת אברהם לאבימלך שיש חובת פיוס וחובת ריצוי, וזה לשונו:
'כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים'.
ולא שמעינן ברמב"ם חובת ריצוי חוץ מחובת מחילה של המוחל. ואדרבה גם ללא ריצוי אלא בהכנעה בלבד של הפוגע לא יהא אכזרי המוחל מלמחול – ויש בזה נפקותא דאחרי שפעל בחובת הכנעה אף שלא פעל בחבות ריצוי הרי כבאור הפרי חדש נימא שנמחל לפוגע ואף הנפגע שאינו מוחל יש בידו חטא אכזריות.
והנה לעומת הלכות דעות הרמב"ם בהלכות תשובה [פ"ב ה"ט] מזכיר חובת ריצוי וזה לשונו: עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו, לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו, לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא, ואם היה רבו הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו. ע"כ.
וכאן, בלשון הרמב"ם כלול, חובת ריצוי וגם חובת פיוס, ריצוי 'יתן לחבירו מה שהוא חייב לו – וירצהו' ובהמשך 'צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו' ובהמשך מביא שלושה בני אדם… ומבקשים ממנו, לא נתרצה להן, מביא לו שניה ושלישית'. הרי כאן בהל תשובה יש חובת ריצוי כאשר הרמבם בהל דעות מזכיר חובת המחילה ללא חובת ריצוי.
ונראה פשוט, כי בהל דעות כשמו כן הוא, דעות היינו הדעה המתוקנת למוחל, ואינו עוסק בהל' תשובה של הפוגע. אכן, בהל' תשובה שעוסק בענין תשובת הפוגע היא המשך ישיר לנלמד מאברהם אבינו והיא שיהיה גם חובת ריצוי היינו וגם חובת פיוס. וכמו החלוקה המבוארת בפרי חדש בין הפוגע למוחל.
אכן כאמור, דריצוי להביא את חבירו שירצה שימחול, ולא בהכרח על ידי הכנעה, כאן הרמב"ם כולל שיבקש את מחילת המוחל בכל דרך, ואף באמצעי של פיוס היינו הכנעה. גם אם הנפגע צודק בפגיעה.
ד. ואשר באנו בזה כי יש דין מחילה של הפוגע שיש לו חובה עד פיוס וריצוי עד שמביא לו שלושה אנשים שלושה פעמים. ודי בכך ומשמיים מוחלים לו. ואדרבה הנפגע שאינו מוחל חטא אכזריות בידו[4].
ויש בזה דין מחילה למוחל הן בהל' דעות דהרמב"ם מלמדו דעת ישראל, 'ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזר' וביתר בהירות פסק הרמב"ם הלכות תשובה [ב.י] אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן אלא ועברתן שמרה נצח, וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה. ע"כ.
ויש לחקור בדעת הרמב"ם שכתב 'אלא יהא נח לרצות וקשה לכעוס' האם זה בכלל החובה הכתובה לפני ש'אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס'. או נימא שהחובה היא רק שיהיה חלק של מחילה שיתיישב ליבו של הפוגע אבל לא מוכרח שתהיה מחילה בלב שלם.
שהרי כבר מצאנו לשון נח אצל תמר דלגישת הרמב"ם לשון נח אינו דין אלא חומרא בפשט הגמ' ברכות [מג:] שהרי פסק רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ח 'ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא' ולא פסק חובה להפיל עצמו לכבשן האש וכנוסח התלמוד[5].
ומכאן לנדון שלנו, דלשון 'אלא יהא נח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה' היינו הידור הראוי להיות אבל אם לא מחל בלב שלם אלא יש לו רצון פנימי[6] שיתיישב ליבו למחול מחילתו מחילה[7].
ה. ועוד נראה דזה ענין של הלכות דעות שבחובת הלבבות וכפי דחזינן דענין מחילת המוחל הובא בהל' דעות בהרמב"ם. ורק שחוטא מובא ענין זה בהל' תשובה. ולכן ענין המחילה שונה ממקרה למקרה ואף הריצוי שונה ממקרה למקרה. וכאמור לעיל.
לאלפנו בינה כי בדעות אין אסור מוחלט כמו בגדרים ההלכתיים בשולחן ערוך, אלא משתנה ממקרה למקרה.
לדוגמא בגדר ההלכתי הרגיל מוחלט דאם ביטל חמץ בפיו ולא ביטל בלב אין הביטול ביטול. ובהל' דעות אפשר דמחל בפיו ולא מחל לגמרי בליבו ומחילתו מחילה באופן שיש איזה חלק בתוך ליבו שבשביל החלק הזה מסכים למחול בלב שלם, והגם שמרגיש כאב ואינו מוחל על חלקים אחרים שנפגעו אצלו[8] וכאמור מחילתו מחילה[9].
ויש בזה נפקותא לענין שאם המוחל אינו מוחל בלב שלם ונפש חפיצה' כלשון הרמב"ם לפי פשט אחד שזה חובת המוחל הרי שאינו יכול לומר נוסח הריני מוחל וסולח אם לא מחל בלב שלם.
ולבאור השני שהידור למחול בלב שלם הרי שמחילה חלקית היא מחילה ויכול לומר הריני מוחל וסולח אף שבליבו יש לו עדיין הקפדה על הפוגע[10].
[1] ראה גם בתורה תמימה בחילוקי הדין בין הפוגע למוחל
[2] מדוע צריך גם פיוס וגם ריצוי – יש הבדל בין פיוס וריצוי. פיוס, פירושו הכנעה, וריצוי, כמו בדוגמא אצל אבימלך שהיה כאן טעות והוא הפוגע טעה בהתנהגות אבל זה לא אומר שיש כאן הכנעה, היינו למעשה שהוא לא יפגע במקום שיש צדק לפי ההגיון שלו לפגוע. ולכן צריך מצד הפוגע גם פיוס וגם ריצוי. ויודגש, דהנפקותא היא רק להמחיש דיש פעמים ויש הבדל בין פיוס וריצוי אבל פעמים הריצוי היינו שירצה המוחל למחול יכול להיות על ידי הכנעה של הפוגע בלבד.
[3] ויש בזה נפקותא נוספת שאם נוצר אינטרס חדש למחול לפוגע בגלל שעולמו של הנפגע השתנה כמו למחול בשביל שיזכה למידה בה הוא מודד שמוחל בה ימדדו עימו משמיים ולכן ימחלו משמיים על עוונותיו. גם זו סיבה למחילה כי העיקר שיחליש עד להתנכות מפגיעה של פוגע.
[4] רמב"ם הלכות תשובה [ב.ט] 'לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא'
[5] ולדעת הרבינו יונה [שערי תשובה שער ג'.קלט] ותוס' [סוטה י: ד"ה נח לו] נח לו שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים אינו חומרא או חסידות אלא עיקרא דדינא. נדלא כהמאירי והרמב"ם.
[6] מחילה בגלל אינטרס אישי – ויש בזה דוגמאות רבות למחילה פנימית בגלל סיבה מסוימת שעדיין כואב לו הפגיעה, ואף על פי שאין כאן מחילה גמורה. אבל כאמור, יש לו סיבה בגלל אינטרס אישי למחול כמו שרוצה שמדיה בה הוא מודד ימחלו לו משמיים. או לחילופין יודע שאיכות החיים שלו נהרסת שיש לו הקפדת הלב על חבירו, והרחבנו במאמרי מודעות בענין זה
[7] מעשה רב עם חכם משה צדקא במידה בה מודד מודדים לו למעשה – כמו במידה בה הוא מודד, מודדים לו. ויש איתי עובדא עם חכם משה צדקא יצ"ו היה זה כאשר נפתח שיעור בישיבת פורת יוסף בליל שישי לפנות בוקר בהגשת חכם משה. זכורני, אחד הבחורים ביקש מחכם משה שיגיע לחתונה וסיפר עד כמה חשוב לו ולמרות שאינו מתלמידי חכם משה טרח חכם משה לרדת עד בני ברק ששאל אחד החברים מה לחכם משה, ולבחור שהרב מטריח את עצמו, השיב שהוא פונה לה' יתברך בבקשה מסוימת מדוע שה' יענה לו. אבל אם הולך למישהו לשמח אותו, סתם כי הוא מבקש, גם ה' יתברך ינהג עימי ככה, וישמע לתפילתי, סתם כי אני מבקש, כי במידה בה אדם מודד מודדים לו – מדהים!
[8] אינטרס במחילה – ובאור הענין, כי יש את הפגיעה עצמה, ויש את ההשלכות של הפגיעה. והרצון למחול בלב שלם ובנפש חפיצה כי רוצה שכך ינהגו עימו משמיים, הוא מוחל וככה ימחלו לו. במידה בה הוא מודד, מודדים לו. [עי משנ"ב תר"ו] כלומר לא על הפגיעה הוא מוחל אלא האינטרס החדש שנוצר לו כתוצאה מהפגיעה, גורם לו להחליש את כאב הפגיעה עד שיכול למחול. והרחבתי במאמרי מודעות.
[9] גדרי הלכות דעות בהלכות של בן האדם לחבירו – וזה הלכות דעות שבחובת הלבבות, דהאסור לזה מותר לזה והמותר לזה אסור לזה. דוגמא נפלאה, דבגמ ברכת [ ] נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים הוא דין ולא חומרא לשיטת הרר"י והתוס'. וצ"ע דגנב שגנב מותר לבייש ברבים להציל את הממון מה שצריך עיון היתכן שממון חשוב מנפש האדם שחובה למסור נפש ולא להלבין פניו ברבים. ונראה בבאו רהענין דבוודאי יהודה לא חטא דמבואר ברמב"ם [ ] דככה היה הדרך קודם מתן תורה. כך שלא מובן מדוע יש צד שיהודה ירגיש שמלבינים פניו ברבים. ולכן צריך לומר, דזה היה רגש של תמר שיש כאן צד הלבנת פנים וכיון שזה היה הרגש שבליבה הרי יש בזה ביזיון מלכות יהודה [וצ"ע שהרי ירד מגדולתו] וממילא דווקא באופן שיש חיוב מיתה אם יהיה כאן ביזיון מלכות רק אז יש חובה שלא ילבין פניו ברבים והיינו שמיצטרף עוד איסור. ומבואר כאמרו דאסור לזה לתמר הגם שמצד יהודה לא היה שום ביזיון מלכות כיון שלא היה מרגיש שום הלבנת כיון שנהג בסדר. ובהיותי בזה אוסיף דהרב עט"ה אור יצ"ו ביאר קושיה זו כיון דבגניבה יש איסור לכן מותר לבייש ברבים מה שאין כן במקום שאין איסור אצל יהודה כיון שאינו חטא הרי יש צד איסור. והביא ראיה דאבא שגנב ונפטר בניו מחזירים את הגניבה.
[10] ר' יעקב אדלשטיין מחילה בפה ולא מחל בלב וברכה שהתקיימה – ויש איתי מעשה רב בענין זה עם רבה של רמת השרון ר' יעקב אדלשטיין בהיותי חתן צעיר ביקש ממני שכן שזכה בהרבה בנים, מכונת תספורת, בדיוק רכשתי מכונה יקרה מאוד, ועדיין לא עשיתי בה שימוש, הלויתי לו תוך כדי שהדגשתי כי אני צריך את המכונה הערב, המכונה לא חזרה למחרת דפקתי בביתו לבקש את המכונה הודיעו שהאב ישן שביקשתי מהילד את המכונה הביא לי מכונה שבורה. וכמעט יצאה מכלל שימוש. הרגשתי שאני רוצה לומר הריני מוחל וסולח בקרית שמע על המיטה אבל רבינו האור לציון אומר שלא לומר אם אינו מוחל משום דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. סחתי לר' יעקב ושאלתי לדעתו, והשיב שאני יכול למחול ולומר הריני מוחל וסולח. והוסיף בזכות המחילה תראה ברכה גדולה, ויתאפשר לך לראות הרבה מכונות בכות הריוח שתזכה בעבור המחילה שאתה מוחל – הבטחה התממשה לכדי ברכה שלא ציפיתי לה כלל וכלל, בערך של יותר משבעים פעם את המכונה בריוח מיצטבר של כמה שנים. ועוד דרך האברך שהמכונה ניזוקה אצלו…