מה הדרך להתחבר לכח הבלתי מוגבל, המנוע הגדול לכל ההצלחות? וגם כיצד אפשר להרים אבן במשקל יותר מחמש מאות טון ? באמצעות ניקוד הפסוקים השייכים לענין שמירת שבת נקבל הדרכה מעשית לכח הבלתי מוגבל שבך – זה לא דמיון זו המציאות!
שאלו את ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל כיצד הרימו את אבני הכותל שיש מהם שמשקלם להערכת מומחים כמאות טונות, וכל זה ללא הטכנולוגיה של היום – להוזיז אבן כזו ס"מ אחד – איך אפשר??
ור' שלמה זלמן השיב 'היום עובדים בכח ופעם היו עובדים במח' ומה יותר חזק כח או מח!? תשובה מבריקה. וכדי ליישב את הדעת וגם אגב זאת להבין איך אפשר להתחבר לכח בלתי מוגבל, הנה כאן במאמר לפניך
*
הנה הציווי לשמירת השבת מגיע באותו מטבע לשון עם ניקוד שונה. לדוגמא בפרשת משפטים [כג.יב] "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי לשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" הניקוד על המילה 'תעשה' התי"ו מנוקד בפתח. ופרושו 'תעשה' שאתה תעשה את המלאכה בכל ששת הימים וביום השביעי תשבות. ובאור פשט זה עולה בקנה אחד עם מטבע הלשון של הפסוק בפרשת יתרו [כ.ט] "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" כלומר תעשה את 'כל' המלאכה.
מאידך בפרשת ויקהל [לה.ב] לשון הפסוק "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'" וכאן הניקוד על 'תעשה' התי"ו צרויה [מנוקדת בצירה] ושוב בפרשת אמור [כג.ג] "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש" וכו' והניקוד על 'תעשה' התי"ו צרויה. ופרושו תיעשה, כלומר המלאכה תיעשה מאליה. וברוח הניקוד בפרשת ויקהל ופרשת אמור גם בפרשת כי תשא [לא.טו] "ששת ימים יעשה מלאכה" המשמעות של המילה 'יעשה' [י' צרויה] שהמלאכה 'תיעשה' מאליה.
ויש לעיין, מצד המלאכה תיעשה מאליה, ומאידך האדם עושה את כל מלאכתו-הכיצד?
*
ובבאור הענין מצאתי שהקושיה נמצאת במדרש [אגדה. בובר שמות ויקהל לה.ב] בלשון זה: ששת ימים. כאן הוא אומר ששת ימים תעשה מלאכה, ובמקום אחר אומר ששת ימים תעבוד, ועשית כל מלאכתך (שמות כ' ט'), כיצד יתקיימו שני המקראות?
וביאר המדרש בלשון זה: כשישראל עושין רצונו של מקום ששת ימים תעשה מלאכה, נעשית על ידי אחרים, וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שמלאכתך על ידי עצמך, ולא עוד אלא [דברים כ"ח] ועבדת את אויבך. ע"כ. ובאור לבאור המדרש דתעשה צרויה מלשון תיעשה מלאכה מאליה, זה בזמן שישראל עושים רצונו של מקום. ו"ששת ימים תעבוד" זה כאשר אין ישראל עושים רצונו של מקום[1].
*
ובזה נפלא לבאר כי בבניין המקדש עשו ישראל רצונו של מקום, בנו את המקדש לפי התוכנית שה' הסכים עליה [עי סוכה נב.] ישראל התחילו את מלאכת המקדש עם השכל הכי מדוייק לעשייה – וכדברי ר' שלמה זלמן, וה' המשיך את תעשיית המקדש עד לשלמותה.
ואכן מיושב עם המשך פשוטם של מקראות, דבמקום שכתוב תעשה נקוד פתח, משמע שהאדם עושה את המלאכה זה הולך עם למען ינוח שורך וחמורך – כי שם האדם נמצא. אולם במקום שכתוב נקוד תעשה צרויה הפסוק מסיים שבת שבתון והיינו שגם בששת ימי המעשה העשייה ממקום שהולכת לקראת שבת שבתון
ולמעשה:
לעולם אנחנו לא עושים כלום וכמו עיקר האמונה – כי ה' עשה עושה ויעשה לכל המעשים-אנחנו רק בוחרים לעשות! הכל ה' עושה!! אבל שעושה רצונו של מקום -מעט עשייה תמשיך ברכה מחוץ לגבולות הטבע, בעוד שאין עושים רצונו של מקום הברכה כפופה גבולות חוקי הטבע.
נמצא כי הדרך להתחבר לכח הבלתי מוגבל שקיים בעצמנו היא לעשות רצון אבינו שבשמיים!
זכור: גם העולם שלך יכול להיות – בלתי מוגבל!
[1] והנה לגישת הרמב"ן [ויקרא, בהר כה.ג] 'שש שנים תזרע שדך – דרך הכתוב לומר כן, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט), ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שם כג יב). ועל דרך רבותינו (ירושלמי כלאים פ"ח ה"א), שש שנים תזרע שדך ולא בשביעית, והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה, ונמצא הזורע בשביעית עובר בעשה זה ובלא תעשה'.ע"ש. הרי מעשה העבודה זה מצוות עשה כיצד אפשר לכרוך עבודה שהיא מצוות עשה עם קטגורייא של אין עושיםן רצונו של מקום. ועי' ברכות לה. במח ר' ישמעאל ורשב"י וק"ל.
