האם מצווה לדבר בלשון הקודש? // הרב יאיר נחום / עיון /

א .  בלשון הרמבם [הקדמה לספר המצוות] כתב בלשון זה 'וכן ראיתי לנכון שלא אחברהו בלשון כתבי הקודש לפי שאותו הלשון המקודש קצר היום בידינו להשלים בו כל עניני הדינים וכן לא אחברהו בלשון התלמוד לפי שאין מבינים אותו היום מבני עמנו כי אם יחידים ומלות רבות ממנו זרות וקשות אפילו לבקיאים בתלמוד. אבל אחברהו בלשון המשנה כדי שיהא קל לרב האנשים'

ומבואר שבלשון המקרא אי אפשר לאוצר המילים להשלים בו עניני הדינים. ולולי סיבה זו היה מדבר בלשון המקרא. ומאידך לשון התלמוד קשה היא, ולשון המשנה קלה לרוב האנשים. הרי הנה טעמי נוחות לציבור הם הטעם לכתבית הדי החזקה בלשון הקודש. ולא מטעם מצווה. [רבינו ממשיך דרכו שלא כתב דבר בשם אומרו משום שכך נח לציבור. ראה הקדמת הרמבם לשמונה פרקים. והרחבתי במקום אחר]  

ב . וכך כתב הרמב"ם באיגרת [עמ' תט]  ליוסף ן ג'באר שלא ידע לשון הקודש. והתחנן לרמב"ם שיחבר הספר בערבית והרמבם השיב לו  'וראוי לך גם כן שתלמד זה השיעור מלשון הקודש שחיברנו בו החיבור כי הוא קל להבין וקרוב להתלמד מאוד. ואחר שתתחנך בו בספר אחד תבין כל החיבור כולו. ואיני רוצה בשום פנים להוציאו ללשון ערבי לפי שכל נעימותיו יפסדו. ואני מבקש עתה להחזיר פירוש המשניות וספר המצוות ללשון הקודש[ומה שביקשת] שאחזיר זה החיבור ללשון ערבי-אל תבקש זה כלל! '

ושוב הסיבה לכתיבת הספר בלשון הקודש לא בגלל קדושת הלשון אלא כי לשון המשנה 'קל להבין וקרוב להתלמד מאוד' ויש בו נעימות ובלשון קדשו 'נעימותיו'.

ג . וצ"ע דרבינו המרבם סובר כי יש מצווה מיוחדת לדבר בלשון הקודש וכך בפירושו למשנה במס אבות פ"ב מ"א] יוצר משוואה בין לימוד לשון הקודש למצות שמחת הרגל. בלשון זה   'הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות – שראוי להזהר במצוה שיחשב שהיא קלה כגון שמחת הרגל ולמידת לשון הקודש –  ובמצוה שהתבארה חומרתה כמו מילה וציצית ושחיטת הפסח' הרמבם קורא לזה מצווה קלה

ומאידך הרמבם השמיט לשון הקודש ממנין המצוות ומדבריו ב"יד החזקה". מאימתי אביו חייב ללמדו תורה משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל, ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים עד שיהיה בן שש בן שבע הכל לפי בוריו ומוליכו אצל מלמד תינוקות" [הל' תלמוד תורה פ"א ה"ו]. ויש לעיין.

ד .  ולפום רהטא אפשר דלשון הקודש היא מצווה אבל אינה מצווה גדולה [ואולי כמו הכשר מצווה] עד כדי שצריכה להיות כלולה בספר המצוות. דהנה בלשון השולחן ערוך בסי שז 'מליצו ומשלים של שיחת חולין וכגון… ספרי מלחמות אסור לקרות בהם בשבת וכו' ע"ש. וברמ"א כתב 'ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וסיפורי מלחמות היינו דווק אם כתובים בלע"ז אבל בלשון הקודש שרי' ע"ש.

ה.  ובמשנ"ב ס"ק סג ד"ה  אבל בלשון הקודש וכו' – דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו ד"ת ולפ"ז גם אגרת שלום הכתובה בלה"ק שרי לקרות דיש ללמוד מתוכו הלשון וגם כתוב בו כמה פסוקים של תורה אך שטרי חובות וחשבונות גם להרמ"א אסור אפילו בלה"ק [פמ"ג]. וגט מותר לטלטלו אף על פי שכתוב בלשון לעז [ע] דיכול ללמוד ממנו דיני גט. ולענין קריאת צייטונגי"ן בשבת אף שבתשובת שבות יעקב מקיל בזה הרבה אחרונים אוסרין [עא] מפני שיש בהם ידיעה מעניני משא ומתן. ע"ש.  ובמשנ"ב מבואר ענין קדושה וענין דברי תורה. ויש לעי' האם כוונתו יש בה קדושה ועל ידה לומד ברי תורה או שבאמת ב' דברים שנינו כאן.

ו.   ובהערות דרשו הביא מר' ניסים קרליץ שהיום שמבינים לשון הקודש אז אוסר – מבואר בזה כי עיקר המצווה היא כדי שעל ידה ידע את התורה[1].

ונראה בכוונת המשנ"ב לר' ניסים כי לשון הקודש היא מצווה קלה שמכשירה לימוד תורה. אבל היא עצמה אינה מצווה ולכן ברמבם ובספר המצוות לא הביא את המצווה הזו. ויש להרחיב בזה ועוד חזון למועד.

ז. ועי' רמבן כי תשא ל.יג לענין שם לשון הקודש דלא כהרמבם. ע"ש.

[1] במס' סוכה (דף מב ע"א) "תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? – אמר רב המנונא: (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון"

ה"תורה תמימה" מביא תשובה נוספת. הגמרא מביאה את צוואתו של ר' אליעזר לתלמידיו:  מנעו בניכם מן ההגיון" (ברכות כח ע"ב) ומסביר רש"י- "לא תרגילו במקרא יותר מדאי משום דמשכא" (רש"י).  ובמאירי מוסיף על כך ומבאר כי רבי אליעזר הזהיר את תלמידיו לגדל את בניהם לתלמוד תורה ולחנכם מילדותם שלא לפתור פסוק כצורתו בכל דבר שפשוטו מוכיח איזה צד של כפירה".