הדרך להגיע לערבות ומתיקות התורה וקיום המצוות // הרב יאיר נחום // פרשת בלק / עיונים

עד כמה מתיקות יכולה להעלים קושי / וגם באור ר' חיים מדוע במטבע לשון התפילה 'ואחר מצוותיך תרדוף נפשי' במקום ואחרי מצוותיך ותורתך תרדוף נפשי / הבנה שיוצרת הבדלה בין לשון נתינת נפש בתורה למסירות נפש בקיום המצוות / ולמעשה: ההשפעה של מסירות נפש ליצור רגש הנאה עד כדי ביטול תחושת מסירות נפש.

יכול להיות שאדם יגע בתורה ומצוות, ואינו מרגיש יגיעה, לגודל תשוקתו אל העשייה בה הוא יגע. וכך ביאר אור החיים הק' [בלק כג.כא] את שבח ישראל 'ולא ראה עמל בישראל' שהצדיקים אינם רואים עמל, בקיום התורה והמצוות מרב תענוג.

וזה לשון אור החיים הק' 'ולא ראה עמל בישראל'. נתכוון לומר, שהצדיקים הגם שעושים מצוות, וכל עסקם בתורה אינם מרגישים שיש להם עמל … אלא אדרבה, כאדם המרוויח, וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה… ואדרבא היא [התורה] נותנת לו גבורה.

והנה כיון שענין המצוות נזכר בדרך אגב. משמע שיש הבדל בין קיום התורה לקיום המצוות. ויש להבין מה ההבדל.

*

ונראה דבנוסח התפילה אנו מבקשים 'פתח ליבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי'. ויש להקשות, מדוע איננו מוסיפים בנוסח 'ואחרי מצוותיך – ותורתך – תרדוף נפשי' האם אין צורך לבקש שהנפש תרדוף על התורה, אלא מספיק פתיחת הלב בתורה.

ושמעתי מר' חיים קנייבסקי כשמתחילים ללמוד, אי אפשר להפסיק לרוב השקיעות ומתיקות הלימוד. לכן מספיק הבקשה 'פתח ליבי בתורתך'. ובקיום המצוות יש הרבה סיבות להפסיק, גם בעיצומה של קיום המצווה, לכן הבקשה 'תרדוף נפשי' אחרי מצוותיך.

*

ומבואר בזה כי יותר קל לתת את הנפש על התורה, מאשר למסור את הנפש על קיום המצוות.

ואכן במשים לב, בקיום המצוות הלשון 'מסר נפשו' והיינו מסירות נפש, שלמרות ועשיית המשכן הייתה על ידי בצלאל ואהליאב וכל חכם לב. בפועל, המשכן נקרא על שמו של משה רבינו ובטעם הדבר כתב רש"י [נשא ז.א]  'ותלאו הכתוב במשה כי  – מסר נפשו – לראות תבנית כל דבר ודבר, כמו שהראהו בהר להורות לעושי מלאכה' הרי הנה, לשון מסירות נפש כפופה לקיום המצוות.

ובענין תורה, הלשון היא 'נתן נפשו', והיינו נתינת נפש. וכך בילקוט המכירי [תהילים א.כג] 'רבי אבא אמר אם חפצת בתורה סופה נקראת על שמך, כגון משנתו של ר אושעיה ובר קפרא ולמה נקראת על שמם, לפי שיגעו בה. תדע לך, שכן  משה נתן נפשו על התורה, ולפיכך נקראת על שמו, שנא' 'זכרו תורת משה עבדי'. הרי לשון יגיעה עם 'נתינת נפש'  וכדברי אוה"ח הק' 'אינם מרגישים עמל – לרב חשקם בתורה'.

נמצא ש'מסירות' נפש שייכת ביגיעת קיום המצוות. ו'נתינת' נפש ביגיעת התורה.

*

ואפשר דהדגש של אור החיים הק', שלרב חשק התורה, לימוד התורה לקלות יחשב. ואילו לענין קיום המצוות לא הסביר.  כי  הצדיק מתוך נתינת נפשו על התורה, ומסירותו בקיום המצוות, זוכה למדרגה הגבוהה שגם קיום המצוות, הופך לקלי קלות, שבמקום 'מוסר' נפשו מרגיש ש'נותן' נפשו[1].

ומיושב בזה לשון המדרש [נשא פיב.א] משה נתן נפשו, על שלשה דברים, ונקראו על שמו, ואלו הן דינים, תורה, ומשכן[2]. ויש לעיין, כיצד מיושב 'נתן מפשו' עם רשי שכתב בענין המשכן 'מסר נפשו'. ולהאמור מובן, כיון שהתעלו גם המצוות למדרגה הגבוהה שביגיעת קיום המצוות הרגיש משה רבינו ע"ה תענוג [למדרגתו שאין לנו אחיזה בצילה של מדרגתו]   והיינו, במקום מסירות נפש הרגיש נתינת נפש.

ולמעשה:

הראית לדעת, כי גם משה רבינו המצוות היו אצלו ב'מסירות' נפש, ורומם את מעשה המצווה למצב 'נתינת' נפש. וכאמור, נתינת נפש קלה ממצב של מסירת נפש

לאלפנו דעת, כי הדרך להגיע לערבות ומתיקות מתחיל במסירות נפש ומגיע להרגשת הקלילות עד כדי נתינת הנפש, בזכות המסירות נפשו שקונה עריבות ומתיקות, ביגיעת קיום המצוות והתורה.

[1] וכבר כתב הגרי"ס [כמדומה אגרת לא] מי שיגע והמצוות הכבדות הפכו לקלות, הרי הקלות יחשבו לכבדות כי השיג המעלה של קלות ביגיעתו.

[2] דינים [וישב משה לשפוט את העם ונקראו על שמו צדקת עשה ומשפטין עם ישראל. תורה זכרו תורת משה עבדי משכן כאשר ציוה ה' את משה למרות שבצלאל וכל חכם לב עשו…