במאמר כאן מתגלית סתירה בהנהגת אור החיים הקדוש, סתירה שמסתירה הוראה מתי נכון למחול בענייני בן האדם לחבירו ומתי לא רק שלא נכון אלא גם נכון לא למחול ואף להעניש . הבט להלן וראה
החיד"א מספר[1] באחד שפגע בתלמיד חכם, ואור החיים הקדוש היה באותו מעמד, והפציר בחכם שימחול לו, והחכם השיבו לאור החיים שחבל שטורח בבקשה שימחול לו כי כבר ברגע שהוא פגע הוא מחל כי יש צער לשכינה הקדושה שיהודי נפגע ולא מחל.
ואור החיים הקדוש קילס ושיבח הנהגה למחול שלא יהיה צער לשכינה הקדושה. משמע שיש למחול על כל צער שהזולת ציער[2]
*
אין צורך לומר כי גדולי ישראל יצרם מסור בידם, בוודאי מי שנקשר שמו בשם קדוש, אור החיים הקדוש מה שהיה הוא, הוא היה אומר.
ולכן הוצרך להבין כיצד אור החיים הביא, כי בעל ספר 'דברי נבא'[3] שהיה חכם אחד שלא ערב לו דברי מחבר ספר דברי נבא ובלילה בא בעל דברי נבא בחלום לאותו חכם לחנוק אותו, והחכם בכה ושאל מחילה וקיבל שלא לזלזל בשום מחבר – ואור החיים הק' לא העיר כלו שראוי למחול אדרבה אפשר שסיפר למען ישמעו וייראו שלא לזלזל בתורתו של מחבר ספר.
*
ואכן כמו סיפור בעל ה'דברי נבא' כך סיפר ר' חיים פלאג'י בספר צוואה מחיים כי היה לו ביאור בספר 'חפץ השם' לבעל אור החיים הקדוש. והציע ביאורו לדודים שלו, ולא כיבדו את הביאור בכוונת דברי אור החיים הק'
בלילה, הדודים כולם התעוררו בבהלה בקולי קולות, כי אור החיים הקדוש רוצה לחנקם. ומאז היו מכבדים את אור החיים הקדוש כמו שהיו מכבדים את אביהם בעל 'החקרי לב' שמעתי ממרן היביע אומר חכם עובדיה כי החקרי לב זה השאגת אריה של הספרדים.
ויש להבין מצד אור החיים הקדוש מעודד ומפציר למחול ואילו הוא בעצמו לא נוהג ככה שלא מכבדים את תורתו – האם יש משהו מיוחד שמדובר בביזיון או בחוסר כבוד לתורתו
*
ובפרשת קדושים שם נתבאר כי ענינים של בן האדם לחבירו השורש היא מחביבות האדם שנברא בצלם, כאשר הצלם זה הדעת [רמב"ם יסוה"ת פ"ד ה"ח] ולכן תורתו של צדיק היא הדעת והיא הצלם שהוא השורש לכבוד האדם.
ולכן שיש פגיעה בתורת המחבר זה פגיעה בצלם כמוהו כפגיעה בשכינה עצמה!
וזה הכלל כל שמשרת את הצלם, גם במחיר ביזיון ראוי למחול, כיון שחיבור האדם לצלם כלומר השכל התת תודעתי שעימו נולד, שכל שהשמיעה בקולו זה החיבור לייעוד שלו, זו השמחה לשכינה הקדושה, על עוד התקרבות האדם לה' יתברך.
ומובן בזה, שמדובר בביזיון ללא פגיעה בצלם ראוי למחול כדי שהשכינה הקדושה לא תהיה שותפה בצערו של ישראל[4].
סיכום המאמר: אור החיים הק' קילס לחסיד שנזהר למחול מייד לפוגע בו, כדי שלא יהיה צער לשכינה הקדושה בעוד אור החיים בא לחנוק בחלום למי שהיה צד שזילזל בתורתו. ועם יסוד, כי צלם ה' זה השכל, היינו הדעת, דרכה יש חיבור לה' יתברך. ולכן פגיעה בתורת המחבר זה פגיעה בצלם ה' בעצמו. ועל כך מייד בא הדין. אולם שהפגיעה היא לא מחלישה את הצלם ראוי ונכון למחול שלא יהיה צער לשכינה הקדושה[5]
[1] ראה בהרחבה בהגדרה שיש ביזיון לצלם ה' אז ראוי לשנוא אפילו יהודי בעוד שלא מדובר בפגיעה בצלם עצמו אזי חביב אדם שנברא בצלם ואפילו גוי. ולענין מקורו הסיפור ראה מראית העיין ר"ה יז. תענית כב. סמנדהרין ז. שבועות ל. ככר לאדן מסכת דרך ארץ פ"ח ועוד
[2] וככה ידוע הקפידא של רע"א בענין דפוס ווילנא. בגלל כבוד התורה שלא יאומרו שרע"א לא מבין חלילה את אשר פסק. וראה להלן בגופו של מאמר דפגיעה בצלם היינו השכל התת תודעתי שהוטמע בנפש האדם, ולכן פגיעה בתורה כמוה כפגיעה בצלם. וכל עניני בן האדם לחבירו נגזרו מהזהירות שחביב אדם שנברא בצלם. וראה פרשת קדושים מאמר בעניני גדר החיוב בעניינים של בן האדם לחבירו
[3] ראה כל ענין זה לחיד"א בספר שם גדולים מערכת ספרים אות ד ספר דברי נבא
[4] וכלשון ר' מאיר [סנהדרין מו.] שיהודי מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ופירש"י 'באיזו לשון היא קובלת ומתנודדת עליו'.משמע משתתפת בצערו. וביזיון לצלם אלוקים זה בזיון לשכינה עצמה כי זה הדעת בעצמה היינו החיבור לה' יתברך.
[5] והנה הרגש זהירות בענין ספרים, ראיתי לחסדי אחד שנזהר בכבודם של ספרים וביקשו ממנו שיהיה אחראי לסדר ספרים אך לא הסכים והסביר כי מטבע הדברים יצטרך להוציא ספר מבית המדרש וכיצד יעמוד מולו אחרי אריכות ימים ושנים שהוציא ספרו מבית המדרש.
