ראיתי גישה המסבירה כי היה למשה רבינו התלבטות מי ינהיג את כלל ישראל אחריו, עד להוראה האלוקית כי יהושוע הוא ינהיג את עם ישראל. בגלל שיש בו מעלת 'סובל כל אחד ואחד לפי דעתו' [רש"י במדבר פנחס כז.טז]
ויש לעיין, פנחס במעשה קנאותו [סו"פ בלק כה. ה-ז] הוכיח כי הוא שומע לה' עד כדי מסירת נפש שסיכן עצמו למיתה. וכי לא ימסור נפשו להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד –
ראיה לדבר המשנה אומרת 'הוי מקבל כל האדם בסבר פנים יפות' אמירה שתואמת להנהגת הלל שנוחים ועלובים הם, ולא לשמאי שהיה דין, ושמעתי באומרים לי כי דווקא שמאי הוא בעל השמועה 'הוי מקביל כל אדם בסבר פנים יפות. להורות שלא רק הנהגת החסד אלא אפילו בדין חובה על האדם להקביל פני כל אדם בסבר פנים יפות.
להורות שגם פנחס, שהיה דין דווקא מכח הדין היה הולך כנגד רוחו של כל אחד ואחד מישראל. ולכן יש להבין, מדוע נשללה מפנחס הזכות להנהיג את כלל ישראל.
*
ונראה דיש ב' הנהגות, יש הנהגת דין ויש הנהגת חסד. מעשה קנאות של פנחס מאפיין מידת הדין. ותכונת יהושע, להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, יושב על מידת החסד. ולמבואר, יש איתי בזה ב' השלכות מעשיות שמוכרחות להנהגת ישראל.
השלכה ראשונה השפעת השפע על כל יחיד ויחיד – שייכת בכל איש ואיש מישראל, כיון שפשוט דבמידות 'דין – וחסד', יש הבנה לזולת כמו שהזולת רוצה שיבינו אותו, ולא כמו שהמבין רוצה להבין – שהרי הדין והחסד שניהם יושבים על מידת האמת.
אולם, בחסד התכונה שהזולת גם שומע שהמבין מבין אותו כמו שהוא רוצה שיבינו אותו. בעוד בדין אחרי שיש הבנה מדוייקת בהבנת הזולת כפי שהוא רוצה שיבינו אותו, הזולת לא ירגיש שיבינו אותו כמו שהוא רוצה שיבינו אותו – כי ההנהגה איתו בדין. [ועי' היטב אור החיים במדבר כז.טז ואפשר שזה עומק ביאורו, עה"פ יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר].
וההשלכה השנית השפעת השפע על הכלל – עוסקת בשפע לכלל ישראל, שהרי הלכה היא, 'במידה בה אדם מודד, בה מודדים לו'. כלומר מי שההנהגה שלו דין גם נוהגים עימו בדין, ומי שההנהגה שלו ברחמים נוהגים עימו ברחמים. [עי' סי תר"ו הל יוה"כ בענין מחילה בן האדם לחבירו] ראיה לדבר, דבזמן עצירת גשמים ר' אליעזר רבו של ר' עקיבא התפלל ולא נענה, ור' עקיבא ירד ונענה,
ובטעם הדבר אומרת הגמ' [תענית כה:] מפני שר' עקיבא מעביר על מידותיו, כלומר מפני שר' עקיבא דבק במידת 'מעביר על מידוותיו' זה היה הפתח להמשכת שפע הגשם על כלל ישראל. ומכאן לנדון שלנו, פנחס מעשה הקנאות מבטא דין. בעוד יהושוע שתכונת נפשו 'סובל כל אחד ואחד כפי דעתו'
נמצא שתכונת המנהיג צריכה להיות תואמת לצורת הדור להמשכת השפע, הן על הפרט שיבין כי המנהיג מחובר אליו ומבין אותו כפי שהוא רוצה שיבינו אותו. והן ברמת הכלל להשפיע משמים שפע הנצרך לדור כמו גשם
*
וה' אומר למשה רבינו 'קח את יהושע בן נון איש אשר רוח בו' ורש"י פירש, 'שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד'. כלומר המנהיג הנכון לישראל, זה מנהיג שצורת הנפש שלו היא צורת חסד ורחמים.
ומה שפירש"י [כז.טז] 'כדאי הוא יהושוע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האוהל' זו שכרו, ואילו לא היה בו תכונת חסד, להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, שכרו לא היה להיות 'איש על העדה'.
להורות, כי לזכות להיות איש על העדה צריך להיות 'ראוי' מצד צורת נפש של חסד, ועל צורת החסד 'יגיע' לו שכרו על שהיה נער שלא מש מתוך האוהל. אכן בלא להיות ראוי שכרו לא היה להיות איש על העדה, אלא שכר אחר שסודו ידוע לה' יתברך.