יהודי שעדיין אינו שומר תורה ומצוות סח לי 'ביום שבת קודש אני נוסע לבני דודינו הישמעאלים בכפר קאסם לעשות טסט לרכב – בעזרת ה' – ' שאלתי אותו 'על איזה ה' אתה מדבר שאתה עובד אצלו או ה' שעובד אצלך'.
מאז חטא העגל, העולם חזר למצב של עולם מעורבב בטוב וברע כמו שהיה אחרי חטא אדם הראשון – אפשר להשתמש בשם ה' לתוכן שהוא בדיוק הפוך, ממה שה' רוצה.
*
אדם יכול למחות בשם הלשם שמיים על חילול אחת ממצוות התורה, אבל המחאה נמשכת מתיסכול אישי. בספר חכימא דיהודאי [עמ 242] הובא כי שניים נכנסו לפני ר' אהרן לייב שטיינמן להתלונן על בעל קורא בבית מדרשם, שיש עליו רינונים בעניני קדושה, ושאלה בפיהם האם להעבירו מתפקיד בעל קורא
השיבם ר' אהרן לייב בשאלה: לו היה על בעל הקורא רינונים שמעשן סיגרייה ביום שבת – האם גם אז הייתה שאלה האם לזרוק אותו מתפקידו כבעל קורא?
תשובתם הייתה – לא! והסבירו את עצמם: הרינון בעניני קדושה הוא מאוס ומכאיב!
*
השיבם ר' אהרן לייב בגמ' כתוב 'גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן' [מכות כג:] יש נטייה בנפש לגזל ועריות, ובלא משים לב, יש מעשים שאנחנו עושים ומה שעומד מאחוריהם זה הנטייה האישית שלנו לגזל ועריות.
לדוגמא, חילול שבת חמור יותר מעריות שיש בו איסורי כרת וסקילה. ויכול להיות יהודי שיהיה קנאי לה' על איסורי עריות שהם מאוסים, אבל על חילול שבת הוא לא ימחה. ואם כואב לך חילול ה' אז מדוע על איסורי שבת החמורים יותר אינך מוחה!? אולי הסיבה 'שהוא נהנה ואתה לא'. מה שאומר שאתה קנאי אבל לא לה'!?
השקט שהיה דיבר בעד עצמו, אולי המחאה שלהם היא בשם שמיים ולא לשם שמיים!? אולי!?
ור' אהרן לייב אחרי בירור פרטים נוספים, פסק להם: ראוי לישב בשקט, ולא לעשות בלאגן ציבורי.
*
ומיושב בזה, גישת המשנה ברורה בסי' א' שלמרות גישת הטור 'אל יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה'- ובכל זאת, מזהיר המשנ"ב שלא ינהג בעזות אפילו לשם מצווה שא יקנה בנפשו מידת העזות.
וזה ברור, כי כח המצווה להגן מפני מידת העזות רק במקום שכל המעשה הוא מעשה מצווה. אבל שהמעשה יש בו חלקים שהם היפך יראת שמיים, לפעול בשם הלשם שמיים אין בכוחם להגן מפני מידת העזות הלא טובה.
ולכן כתב המשנ"ב בבאור הלכה רק במקום של שונאי ה' מותר לנהוג במידת העזות כמו דוד המלך שאמר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי.
*
הסיכון במצוות המחאה ומידת העזות שבשם הלשם שמיים זה כיסוי על החסרון ש'לא יש את התאווה, ולך אין את התאווה'!
כך שלמעשה: לפעמים אפשר להיות קנאי, אבל לא לה'
וממעשה למעשה: אשרי הזוכה להיות קנאי לה'