כמה פעמים מתברר שהסליחה, פשוטה כפי שהיא, הינה המחיצה המפריד ביננו לבין מעיין החיים הפועם בעצמנו. המאמר הבא פותח מבט חדש על סילוק אותה מחיצה הקיימת בתוכנו
זה היה לא מזמן. זוג זקנים, עברו כבר מזמן את גיל ה-80, החליפו חוויות ואמרו פה אחד כי הם אינם מוחלים לאותו פלוני. את הכאב והפגיעה הזו הם סוחבים בקרבם כבר יותר מחמישים שנה…
כמה פעמים חבר יכול לפגוע בנו, ואנו נסחוב את הפגיעה בקרבנו עשרות שנים. גם בתוך הבית עצמו – כמה פעמים אשה יכולה להזכיר לבעלה רגע מסוים בו הוא פגע בה, ממש לפרטי פרטים, למרות שחלפו עידן ועידנים.
לעומת זאת, האם מישהו זוכר את הכאב בטיפול אצל רופא השיניים. באותו רגע כאב, וכעת לא נותר לנו שום זכר לכאב. מדוע? דבר זה מלמד אותנו כי לא הכאב הוא זה שכואב, אלא הרגש המסתתר מאחורי הכאב – הוא הכאב האמיתי, והרגש הכואב יושב במעמקי ליבנו ונפשנו במשך עשרות שנים – ובעיקר ברגש הכואב יש לטפל!
ידיעה מיוחדת זו מעודדת עד מאד, מפני שאם כל הכאב הוא הרגש ולא אירוע הפגיעה בעצמו, הרי שאת הרגש ניתן לשנות ולתקן, וממילא גם הכאב יחלוף ויתרפא. ועל כך, בשורות הבאות…
*
אין ספק כי לא נולד הסבון שימחק אירועים וחוויות שהיו.
ונכון, אי אפשר למחוק חוויות. אבל כן – אפשר לשנות את החוויות גם אחרי שנים!
לדוגמא, אדם שפוגע בזולת, גם אם נראה שטוב לו – מי שפוגע בזולת בוודאי שלא טוב לו. כי אדם שטוב לו הוא טוב…
ונכון שלא היינו רוצים אנשים שנפגעים מהזולת, אבל מי היה רוצה להיות האדם שפוגע בזולת!?
כך שאם פלוני פגע בך, והחוויה הייתה[1] כעס והקפדה, פשוט לעורר את רגש הרחמים והחמלה על אנשים שפוגעים בזולת…
זהו בדיוק ההסבר – חוויה אי אפשר למחוק, אבל כן – חוויה אפשר לשנות!.
ואז, הלמידה שמאפשרת לדון אות הזולת לזכות, מאפשרת לשנות את החוויה מאירוע שמנתק לאירוע שמחבר
ואז אפשר לשמוע "שווה לריב, מפני שדרך הריב לומדים להכיר יותר וממילא להתחבר יותר…".
*
ואגב, את המחילה אתה חייב בשביל עצמך…
רק לחשוב על תחושת המרירות של הקפדן עצמו, ועל ההפסד הגדול של הנאה מחיים שלמים הנמצאים בהישג ידו, ועם כל זאת הוא 'מעדיף' להישאר עם הכעס והמירמור ולזנוח חיים רגועים ושלווים.
האם שווה להפסיד חיים של שמחה והרגשה טובה!?
*
ואם עדיין אינך בענין לעורר רגש ורחמים על הפוגע – בשביל עצמך.
כמה רגש ורחמים הנפגע צריך לעורר על עצמו
האם הנפגע אינו צריך לבקש מחילה מעצמו!? שבגלל הקפדה חי חיים של כעס והקפדה שמונעים ממנו חיים טובים ומאושרים – להשתחרר ולהתרפא!?
רק לחשוב על הזקן – שחי כאב של חמישים שנה
האם יש מי שרוצה להיות כמו הזקן הזה!?
*
בנוסח התפילה בראש השנה אנו זועקים ומבקשים: 'כתבנו בספר חיים למענך אלוקים חיים' – ה' יתברך שמו אלוקים חיים[2].
לרגע של התבוננות – מי שהשמחה במחיצתו – מרגיש חיים, כך שהאלוקים שלו זה 'אלוקים חיים', חיים מלאי שמחה, ללא נשיאת רגשות כעס, צער, הקפדה ואשם – ואלוקים חיים מתחבר לשמחה!
ומה עם העצב – מי האלוקים שלו?
אולי האגו שחושב שלא מגיע שיחסר לי כלום – שהרי מאחורי כל עצב עומד שלא מגיע לי הכאב הזה והזה
והפלא שהאגו בעצמו שואל שאלות על ה' יתברך למה קורה לנו ככה וככה, כאשר הכאב עצמו רשום על שמו של האגו בעצמו[3]
כזה הוא האגו – תחילתו דמיון וסופו צער.
*
אם אנו רוצים להתחבר לאלוקים חיים, עלינו לסלוח, לשחרר ולפייס את הרגשות הכואבים שבחיינו.
הסליחה הזו כל כך גדולה וחשובה מפני שבכוחה לשנות את הכאב, אותו כאב שנוצר מהרגש הפגוע.
כי סליחה אין פירושה לשכוח ממה שנעשה, אלא לשנות את החוויה ולתקן אותה.
כך לא נשמור במאגרים שלנו שום כאב שיעיק על ליבנו, אלא נחיה חיים אמיתיים, שמחים וטובים ללא צער ומכאובים.
בקיצור הרוצה להיות כתוב בספר חיים כל שצריך – לחיות חיים של 'למענך אלוקים חיים' והוא כבר 'בספר חיים טובים'….
[1] ראה במאמרים ליום הכיפורים במאמר 'הסליחה שלך – קודם בשבילך'!
[2] ראה מאמר לפרשת ראה כי המשמעות של טוב הולך עם חיים ורע הולך עם מוות. כך שמוות זה לא רק מת בבית הקברות אלא זה 'אדם מת בגוף חי' על ידי – הקפדה וכעס כי אינו מחובר למעיין החיים שמעניק משמעות חיים לכל רגע ורגע. ראה שם.
[3] ראה מאמר שכל מה שאדם עושה בונה לו צורת חשיבה שמשפיעה על הבחירה שלו במישרים או בעקיפין
