ביאור נפלא כיצד רשי בפרושו לשפוטו של מקרא אומר 'וליבי אומר'[1] וגם נפקותא מעשית כיצד אפשר לידע האם שגורה תפילה כסימן שתפילתו מקובלת. על מעשה ודיבור שכולו לב במאמר לפניך
הרמב"ם [ ] כותב כי ה' יתברך 'הוא ודעתו אחד והאדם הוא ודעתו שניים'. מה כוונת הרמב"ם? הנה ה' יתברך פונה למשה רבינו בלשון 'ואתה' צווה את בני ישראל כי משה ריבנו אמר לה' יתברך בחטא העגל 'ואם איין מחני נא מספרך אשר כתבת' להורות כי ישראל חשובים יותר מהתורה שהרי ישראל קדמו לתורה שנכתבה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם – יל"ע מה המשמעות ללשו ןו'אה' במקום שמו של משה רבינו.
הנה בגדי אהרן הכהן היו לכבוד ולתפארת ולגישת רשי היה בבגד גם משום צניעות וגם משום קישוט. ורשי הוסיף [שמות תצוה כח. ד] וליבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר שקורין פורציינ"ט בלעז [חגורה] שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים'.ע"ש. והנה במה שפירשי 'וליבי אומר' מה השייכות לרשי שהקו לפרושו הוא פשוטו של מקרא ולא ליבי אומר שהוא היפך משוטו של מקרא.
*
בגמ' ברכות [לד:] אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף.
ופירש"י בלשון זה: אם שגורה – אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל, 'ותחנתי נובעת מלבי אל פי', כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים.
והנה יש לעיין מה המכוון בלשונו דרש"י 'ותחנתי נובעת מלבי אל פי'
*
ונראה דה' יתברך הוא ודעתו אחד היינו אין הפרדה בין הנהגותיו יתברך כביכול לדעתו. אולם בני האדם שבמהות העולם הזה 'האדם הוא ודעתו זה שניים' כלומר נפרדים עבודת הצדיק זה איך לשרת את העשייה ובמקרה של רבי חנינא בן דוסא את התפילה שתהיה לפי כוונת הלב וזה המכוון 'ותחנתי נובעת מליבי אל פי' היינו שאיום שום ניתוק נסתר וגלוי בין הפה ללב.
ולכן כאשר ראה את את השרה ביחד עם אפוד כאב לרשי עד שראה רשי שביאורו לאפוד הוא סינר שיש בו גם לבוש וגם צניעות הרי שהראייה שהוא ראה היא עמדה בתפקיד של קישוט וגם בתפקיד של צניעות – ולכן יכול היה לומר 'ליבי אומר' שכן אחרי שהבין באור בצורת האפוד הרי שיש חיבור לו חיבור ללב ויכול לומר 'וליבי אומר' שכן הראייה שלו עומדת בקו אחד התורה שלו. גם הראייה בשירות ליבו הטהור של רשי.
*
ונראה דזה המכוון דמשה ריבנו ביקש 'מחני נא מספרך אשר כתבת' היינו את שמי אבל האדם גדול משמו שהרי השם הוא רק אמצעי לפנימיות האדם אבל האדם הוא עוד יותר משמו. ולכן ה' יתברך פנה למשה בלשון 'ואתה' תצווה את בני ישראל היינו שהתורמם במדרגה על כך שוויתר על שמו…
שיש חיבור לעולם הפנימי חיבור מוחלט וה' הסכים עימו שישראל חשובים יותר מהתורה הקדושה.
*
ויש בזה נפקותא נפלאה דאדם שרוצה לידע האם 'תפילתו שגורה בפיו' וכמכוון ברשי 'ותחינתי נובעת מליבי' כל שעליו לראות האם יש תיאום בין המעשים שלו שמשרתים את קידוש ה' יתברך.
ואף חלילה שהיה לו נפילה במקום שלו – האם הנפילה היא הפכה למורמת ומרוממת ואין בה כבר צש של נפילה אלא משמשמת את המקומות של קידוש שמו יתברך
אם כן, זה מאפיין של אחד שיכול להיות קשוב ולומר 'האם שגורה תפילתו בפיו'. ותן לחכם ויחכם עוד…
[1] ספר אוצר ליקו"ש תצווה ה' הכניסני למאמר זה. ופנים חדשות באו לכאן
