מידת הענווה למעשה בהנהגה פלאית בה דרכו גדולי הדור החל ממשה רבינו וממשיך בגדול האמוראים – אביי. ועד למעשה בענווה שמורידה דינים כעסים ושאר מרעין בישין. ובכלל מידת הטובה והברכה שמידת הענווה ממשיכה לנוהג במידת הענווה. הבט להלן וראה
הרמב"ן כתב באגרת לבנו 'וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך' שמעתי מראש ישיבת פורת יוסף חכם שלום כהן ע"ה כי זה הרמב"ן עה"פ שלח נא ביד תשלח פירש בלשון זה 'והנכון בעיני, [שמות ד.יג] "שלח נא ביד כל אשר תשלח", כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות'. והוא הרמב"ן באגרת 'וכל אדם יהיה גדול בעיניך ממך'.
ויש לעיין, כיצד משה מתעלם ממעלתו שנאמר עליו 'פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות' וכו' מה שלא נאמר אף לא על אחד מבני דורו ומשה רבינו אומר כל מי שינהיג 'הגון יותר ממני לשליחות'.
*
אותה שאלה יש לעיין בעובדא דאביי [סוכה נב.] שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים וניזיל באורחא. אמר: איזיל אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא. כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא. אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה – לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה. אזל, תלא נפשיה בעיבורא דדשא, ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ע"ש.
וגם כאן יש לעיין כמו במשה רבינו. האם אפשר להשוות יצר של נער ליצר של גדול הדור. ובמונח של ימינו האם אפשר להשוות יצר של ר' חיים קנייבסקי ליצר של גיל העשרה – בוודאי שלא. איך איפוא יתיישב על לשון התלמוד 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו' דמשמע בפשטות הגדול היינו אביי יצרו הרע גדול משל נער צעיר. ויש לעיין.
*
הנה שנינו במשנה [אבות ב.ד] 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו' פירושו כפשוטו, לדוגמא, שר' חיים קנייבסקי הגיע לשמיים סביר להניח שהשתבח בכך שלא רצח בני אדם. ולעומתו אחד שגדל בין רוצחים ולא רצח ישבחו אותו שלא רצח.
המשנה קובעת הלכה, אם אתה הדיין שדן את חברך הכלל המקדים האם אתה יכול לצייר את עצמך לפי מקומו של הדון כאילו אתה גדלת באופן בו הוא גדל[1].
והאם את היכול לידע מה היו כוחותיו שזה בוודאי שמור במשקל של 'אל דעות' [רמב"ם תשובה ג.ב] שרק ה' יתברך 'יודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות'.
לכן אי אפשר לדון את הזולת לחובה וצריך לטרוח לדון בחסד וברחמים[2].
*
כך שאביי ראה את הנער והנערה, יצא מהמקום שלו כגדול הדור[3], והרגיש עצמו ממקומם של הנער והנערה לפי המקום שלהם, ומהמקום שלהם סבר אביי שאילו הוא היה במקומם היה חוטא – חלילה.
ואביי הרי ברור שביטל את יצר השקר, דק עד לא נבדק, עד שלא היה מאן דאמר בתוך חייו. אלא שאיפשר ליצר השקר להיות מאן דאמר בתוך חיין מתוך שליטה מוחלטת כי זו דרכם של צדיקים, אפשי ואפשי [רוצה ורוצה] ומה שעוצר מהחטא זה הרצון לעשות רצון קוני. וכנז' ברמב"ם בשמונה פרקים בפרק השישי.
אכן גישת התניא בפרק הראשון כי מידת בינוני אצל הצדיקים שיש נטייה לרע – לפי מדרגתם. ע"ש ולכן נראה ששבחו של אביי שטען כגון אנא בינוני [ברכות סא] אני בינוני והיינו שהוא הזמין על עצמו בדיבורו אחר שבטל אצלו היצר כליל וכאמרו שרצונו לעשות רצון ה' יתברך
ובזה צריך לומר כי המכוון בפיוס שפייס ההוא סבא 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו' יצאת ממקומך לדונם לזכות אולם התכונה שלהגדיל את יצרך כפי רגילותך להיות בהתבטלות לעשות רצון קונך – נשארה. וזו גדלותך!
*
ונפלא בזה כי התכונה שלראות את כל אחד ממקומו שלו, שאילו הייתי במקומו לא ברור שהייתי טוב ממנו זו הייתה המעלה במשה רבינו לגודל ענוותנותו שסבר שהכל גדולים ממנו אילו היה מתמודד עם מה שהם התמודדדו.
ולכן למעשה, הזוכה לצאת ממקומו ולהתחבר למקומו של חבירו קודם שבא לדונו זוכה בענווה, יכולת לקבל כל מיני סוגי שפע למחיצתו הן דרך סילוק דינים שיוצרים מרירות והן המשכת כל סוגי השפע למחיצתו וכמו שרק מידת הענווה יכולה להשפיע. [והרחבתי בהסבר דומה כאן בגמ סוכה נב. ע"ש]
[1] רבינו יונה מסכת אבות פרק ב משנה ד – ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו – גם זה הוא מן הענין שאין לאדם להאמין בעצמו ולא לסמוך בדעתו יותר מדאי. וכאשר יראה חברו במעלה גדולה ולא יתנהג ביושרו. אל יאמר אם הייתי ממלא מקומו לא הייתי עושה דבר רע מכל אשר הוא עושה לרוע לפי שאינך יודע וכמוך כמוהו בתוא' בני אדם. ואולי המעלה ההיא מטה גם אותך אז כשתגיע למקומו ולמעלתו ותעביר על מדותיך יהיה לך רשות להרהר אחר מדותיו:
[2] תפארת ישראל [יכין] מסכת אבות פרק ב משנה ד.לד) – למקומו. כשאתה מנהיג הצבור ותדון אדם שעבר עון אשר חטא, שפוט אותו בחמלה, אל תבזהו, אבל תצטער על רפיונו שלא היה יכול לעמוד בנסיונו, דעדיין לא הגעת למקומו ועמדת בנסיון, כמ"ש שלמה המלך (משלי ו') אל יבוזו לגנב וגו' ונמצא ישלם שבעתים:
[3] ומובן בזה מדוע דווקא אביי עשה שלום בית בין שיטת ר"י ורשב"י בכך שהביא דעת שניהם להלכה כי עיקר ההלכה הרבה עשו כרשבי ולא עלתה בידם והרבה עשו כר"יועלתה בידם צריך להיות מתוך החיבור למקומו של השני. ואכמ"ל בהא. וזו גישת אביי בכמה מקומות בש"ס.
