הרבה מסכות יש בחיים, ומגיע שלב שאדם שלא הוריד את המסכות, המסכות ירדו לבד. ומתי הזמן המכונן לצורת הנפש שלך – לדעת שאתה חי חיים ללא מסיכה. במאמר שלפניך
השבוע תוך כדי נסיעה ברחוב ראב"ד הבני ברקי, ראיתי דמות שהיה נראה לי שאני מכיר אותה, לרגע תוך כדי שאני מאט את הרכב, אני רואה את הרב שמחה כהן המפורסם בספרו הבית היהודי ושמאות אלפים שותים בצמא את דבריו בעניני שלום בית.
זה הרב שמחה כהן, שתמיד הדור במראהו ובקומתו, לבוש בקפידא, ועתה יושב בכסא גלגלים, ועובד זר דוחף את העגלה.
תוך כדי שאני מסתכל בראי לראות שאין רכב מאחורי, התגובה המיידית שלי הייתה, עצירת הרכב, פתחתי את הדלת, ואמרתי, הרב שמחה כהן שליט"א – העולם עומד על השלום שיצא מבית מדרשך…
בכח שלא לו, ענה בקול חלוש 'תודה'. ותוך כדי, בקושי רב סימן שמגיע רכב – כאילו אמר שלא יצטער מישהו מהעצירה הזו. סגרתי את דלת הרכב, היה נראה שנחה דעתו, המשכתי בנסיעה…
*
האירוע עם הרב שמחה כהן חידד סיפור שקרה לי מספר ימים לפני. פנה אלי איש יקר שאימו אחרי שנות התשעים ויש לה עובדת זרה, והוא שם לב להתנהגות שאינה מאפיינת את אימו.
השולחן ערוך מכל טוב, והעובדת זרה לוקחת גם מטוב השולחן, ואמא שלו במקום לקחת מהשולחן היא לוקחת מהצלחת של העבודת זרה ללא שתרגיש…
קשה לראות אמא שעד לפני כמה שנים שהייתה עצמאית היא הייתה מקסימום ביחסי אנוש. ועכשיו שתלויה בעבודת זרה היא מינימום ביחסי אנוש…
ובאנחת כאב אמר, להעלים מהצלחת של המטפלת אוכל – לא, זו לא אמא שלי.
*
בליבי אמרתי – זו אמא שלך!
פשוט עד היום היה לה כח להסתיר שהיא מינימום ביחסי אנוש – כי זה לא יכבד אותה. היום שהיא בת תשעים אין לה כח להסתיר שהיא מינימום ביחסי אנוש, ושאין כח, היא מתגלית בדיוק מי שהיא.
כן, שאין לנו כח, אנחנו מתגלים מי אנחנו!
להבדיל, גם הרב שמחה כהן ברגע של אפיסת כוחות עם מטפל עובד זר, הדאגה שלו שהזולת לא יצטער…
אין זה כי כל תורת שלום הבית שלו, ישבה על מקום אמתי של דאגה לזולת.
מה הפלא שדבריו היו נשמעים…
*
אלה הם החיים, מי שמשקיע את כוחותיו בשביל מה יאומרו עליו,
הכוחות לא נשארים, ואז מתגלה מי שהוא…
כי כזו היא התחפושת אם לא מורידים, מגיע שלב והתחפושת יורדת לבד!
ולמעשה: רגעים של חולשה קיימים באמצע החיים.
וזו הזדמנות לעצב את צורת הנפש שלך לפי האמונה שלך להתנהגות נכונה.
לחיות חיים בלי מסכות!
