תורת ישראל מלאה בחובת הזהירות בעניינים של בן האדם לחבירו, במאמר כאן נלמד את יסוד החיוב וגידרו, ממנו יתד להבין מדוע מותר לשנוא את שונאי ה'. כל זה ועוד במאמר שלפניך.
א . יבואר בזה חובה שלא לשנוא גוי שנברא בצלם ולכן יש לעיין כיצד מותר לשנוא יהודי אפיקורוס, האם יהודי פחות מגוי / ב-ג. שני סוגי צלם מה'. אך היחס בין אהבה גלויה לנסתרת, זה היחס בין הצלם לצלם אלוקים / ד. היעוד להוציא את קדושת הצלם אלוקים מהכח אל הפועל / ה. המידות הטובות הן הצינור דרכו אפשר להקשיב להוראה והרגש הנמשך מצלם אלוקים אשר בו /
*
א . כתב אור החיים [ויקרא קדושים יט. יח – יט] שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים אסור לאהוב אותם ואדרבה צריך לשנאותם, כאומר [תהלים קלט] הלא משנאיך ה' אשנא וכך כתב המשנ"ב סי' א.
ויש לעיין ממשנה אבות [ג.יד] 'הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט) בצלם אלהים עשה את האדם'. ומשנה זו עוסקת בגוי. שהרי המשך המשנה עוסקת בישראל 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים'. וכו'
ואדרבה יהודי ששונא את ה' כמו המומרים והאפיקרוסים צריך לשנאותם. ולמעשה הרב שטיינמן קילל את אחד מאויבי היהדות 'ימח שמו'. ויש לעיין, האם יהודי אפיקורוס פחות מגוי שעליו המשנה אומרת 'חביב אדם שנברא בצלם'[1].
ב. הנה יש איתנו ב' פסוקים העוסקים בענין 'צלם האדם' פסוק ראשון בפרשת בראשית [א.כז] 'ויברא ה' את האדם בצלמו בצלם ה' עשה אותו זכר ונקיבה בראם' וה'צלם' השני נזכר בפרשת נח [ט.ו] 'שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם ה' עשה את האדם'.
והנה המשנה הביאה ראיה שחביב אדם שנברא בצלם, מפסוק שנזכר בו רצח במקום ללמוד מפסוק שממנו מתחילה חובת אהבת האיש לרעייתו 'בצלם ה' עשה אותו זכר ונקיבה בראם'. ובוודאי שלימוד שחביב אדם מפסוק שמדבר על רצח לאלפנו בינה ומצוו העלינו לידע מה ההוראה בזה.
ג. ונראה שיש אהבה גלויה ויש אהבה נסתרת, וזה שהאהבה נסתרת אינו אומר שאין אהבה, יש אהבה רק שהיא נסתרת. כמו אהבת האב לבנו – גם אם לא חושב ולא עושה בשביל בנו כלום, זו אהבה טבעית. ואם האב יתחיל לחשוב על טובת בנו, וכל שכן אם יעשה בשביל בנו, יגלה בזה את חביבותו לבנו.
איש אומר לרעייתו, אני אוהב אותך אבל לא יכול לעשות בשבילך כלום, האשה תטען מה לי ולאהבתך. כי האשה לא תרגיש נאהבת רק אם תהיה עשייה כלפיה.
האדם מעצם היותו נברא בצלם האלוקי – הוא חביב. אבל המשנה מדגישה שהחביבות צריכה להיות גלויה למעשה ולא נסתרת. ולכן הראיה, מפסוק המגלה על חביבות הנהרג שישפך דמו של שופך דם האדם – זה שייך רק בחביבות גלויה[2] לנהרג שגם דמו של ההורג ישפך.
ד. נמצא, שמטרת העל, בעניינים של בן האדם לחבירו, זה הצלם האלוקי, ולכן שיש ספק כיצד הדרך לנהוג בענינים שבן האדם לחבירו, עיקר הנקודה, האם החביבות תשרת את הצלם האלוקי, ככל והתשובה כן, יש מצווה לחביבות גלויה אפילו שהוא גוי, שהרי [אבות ד.טו] רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם ורש"י פירש ואפי' עובד כוכבים בשוק מפני דרכי שלום כדאמרי' לא קדמני אדם בשלום אפילו עובד כוכבים בשוק.
ובאור הענין, כי אדם נולד עם צלם אלוקי, אשר חלק ממנו השכל הישר[3] לדעת להקשיב לעצמו מה יגלה את 'כוחו' של הצלם האלוקי המובנה בצורת הנפש שלו 'בפועל'. ולכן אם אמירה לגוי בשוק יכולה לשרת את הגשמת הצלם האלוקי הקיים בו מהכח לפועל הרי נכון לומר להקדים שלום אפילו לגוי שבשוק. וכך כתב התפארת ישראל [יכין אות פ] 'בזה תסבב שהכל יאהבוך. והרי זה ההצלחה היותר גדולה שתשיג בעה"ז'
ולכן יהודי אפיקורוס שהוא משונאי ה' הגורם להרחיק את האדם מההקשבה לצלם ה' שקיים בעצמו – מותר לשנוא אותו. כי מטרת העל בחיים שנגשים את הצלם היינו צורת הנפש הפנימית שהיא היעוד שלנו בעולם.
ה. ובהיותי בזה, אוסיף בזה את באור רבינו יונה [אבות ג.יז] 'שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות. ובזה תשכון התורה עליו שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות'. ע"ש. ובימי חורפי לא הבנתי כיצד המציאות של תלמידי חכמים ואינם בעלי מידות טובות עולה בקנה אחד עם רבינו יונה 'שאים התורה שוכנת אלא בגוף בעל מידות טובות'.
ולהאמור שצריך שתהיה הקשבה לצלם כדי שידע מתי להיות חביב הרי הצינור שיכול להקשיב לצלם הפנימי זה רק באמצעות מידות טובות. כך שיכול להיות הברקות גאוניות של בעלי השכל, אולם לא נמשך מתוך ההבנה השייכת לנשמתם כי אין להם מידות טובות שיאפשרו להם הקשבה לקול הפנימי מנשמתם וכל ההברקות הם חיצוניו של שכל מבריק ללא פנימיות קדושת הנשמה.
*
למעשה הנה:
- צלם פירושו צורת הנפש האלוקית שבה מוטמע כל ייעודו של האדם בעולם הזה
- החביבות שהמשנה מדברת חביב אדם שנברא בצלם היא חביבות גלויה ולא נסתרת
- ולכן כל ערך האדם לחבירו היא רק באופן שמשרת את החיבור של האדם לצלם ה' שקיים בעצמו.
- ולמעשה, אם יש יהודי שיגרום להרחקה בין האדם לצלם שקיים בו, מותר לשנוא אותו.
- גם התגלה שכדי לפתח יכולות הקשבה לצלם היא רק על ידי מידות טובות
- ללא מידות טובות יכולות להיות הברקות גאוניות – הם חיצוניות. ואינם משרתים את הצלם אלוקים הקיים באדם.
- ואף העיקר בהבנת התורה זה לא השגת הברקות חיצוניות אלא הברקה הבאה מקדושת הצלם האלוקי שקיים בעצמו. ותורה שאינה מחוברת לקדושת הצלם האלוקי גם אם היא מבריקה, היא לא תשכון בגוף שאינו בעל מידות טובות כי אין שייכות בין קדושת הצלם האלוקי להברקה חיצונית
[1] ביותר סוגייא בקידושין [לו.] נוהגים מנהג בנים או לא נוהגים נקראים בנים. כלומר, שה' אוהב את הפחות בישראל יותר מהגוי המעולה. וגיטין נז. מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם.
[2] ב' סוגי צלם – כתב אור החיים לפרש [ בראשית א.כז] 'ברא האדם בב' צלמים הראשון צלם הניכר בכל אדם ואפילו בבני אדם הריקים מהקדושה אשר לא מבני ישראל המה ועליהם אמר בצלמו פירוש של הנברא, והב' הם בחינת המאושרים עם ישראל נחלת שדי כנגד אלו אמר בצלם אלהים בראו – הרי זה בא ללמדנו כי יש בנבראים ב' צלמים צלם הניכר וצלם אלהים רוחני נעלם והבן' ע"כ. ובאורו, הצלם הניכר בכל אדם-הצלם שבכח. ויש צלם בפועל והוא צלם ה' רוחני הנזכר בפרשת נח 'והם בחינת ישראל המאושרים' ומאושר פירושו נתינת אישור. והיינו שמיישמים למעשה כמו במשלי לא 'קמו בניה ויאשרוה' עי מלבי"ם והארכתי במקום אחר.
[3] 'דמות' לרש"י זה השכל. לרמב"ם 'בצלמנו כדמותנו' זה הדעת – וכך עה"פ [בראשית א.כו] נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – פירש"י כדמותנו – להבין להשכיל. גם הרמב"ם יסוה"ת פ"ד ה"ח כתב בלשון זה, 'נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו, ועל צורה זו נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם עד שידמה להן… הדעה שהיא צורת הנפש ובצורת הנפש הכתוב מדבר בצלמנו כדמותנו, ופעמים רבות תקרא זאת הצורה נפש ורוח. עיע"ש.
