מעולם הייתה תמיהה כיצד אביי עשה משוואה יצרית בינו לנער והנערה. ועוד משמע שההוא סבא הבין את חולשת דעתו של אביי עם אמירה 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו'. האם יכול להיות שאחד שכיבס עצמו ביינה של תורה כמו היצר של אחרון הריקים שבשוק? הבט להלן וראה
א . צ"ב כיצד אביי מפחית מערכו מנער ונערה שהכניסו עצמם לצד איסור / ב. עיקר א' – לדון את החבר ממקומו של הנדון ולא של הדן / עיקר ב' – אחרי שביטל החסיד את יצרו היצרי. השלב הבא שמזמין יצר כדי לכבוש יצרו בפני בוראו / ג. ביאור המאמר 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו' וזה מגדלות אביי / ד. ביאור הנהגת אביי מול רבא לא שביק מר חיי לכל בריה / ה. מהמקום שדן אביי את הנער והנערה היה בתביעה עצמית, שהביאה לו צער
א . הגמ [סוכה נב.] מספרת כי אביי ראה נער ונערה שהלכו יחד והלך אחריהם כדי להפריש אותם מאיסור, ולא כשלו באיסור. חלשה דעת אביי, כי סבר אילו הייתי במצב הנער והנערה הייתי חוטא. ופגע ביה ההוא סבא ואמר לו 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו' ע"ש.
ותמיהה לי, היתכן כי חכם, גדול דורנו יצרו נמצא במשוואה אחת עם יצרו של נער, האם תורתו לא רוממה אותו להיות מרומם מעל כל תאוות בשר. בעוד אביי שהיה בוודאי גדול מגדול דורנו, העיד בעצמו, שהוא היה חוטא בחטא של נערים. עד שההוא סבא פייס אותו ואמר לו כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו כאשר הרושם שהיה נכשל. וצ"ב.
ב. ובבאור הענין, נקדים ב' עקרונות. האחת, ממשנה אבות [פ"ב מ"א] 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו' זו מציאות אצל חכמים. ועקרון שני, הרמב"ם בשמונה פרקים בפרק החמישי, כי החסיד מדרגתו שגם אם אין לו תאווה לא יאומר אי אפשי [איני רוצה] אלא יאומר אפשי ואפשי [רוצה ורוצה] ומה אעשה ואבי שבשמיים אסר עלי. והביא הר"מ ראיה מעובדא דאביי שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו.
ג. ומיושב בזה, כי אביי יצא ממקומו שלו, ונכנס למקומם של הנער והנערה. מדינא דמתני' אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו – כפשוטו. כלומר מבטו של אביי היה מבט של הנער והנערה. אבל אביי מצד קדושת תורתו, אין ספק כי לא היה חוטא, והיצר שלו נמצא במקומות רוחניים דקים, המצוי אצל יחידים בדור.
ומאידך אביי, יש בו הרגל, שגם כאשר יצא ממקומו, נשאר בחסידותו ודרך החסיד לומר אפשי ואפשי, כדי לכבוש רצונו לפני ה' יתברך. כך שהנער והנערה במקומם היה להם את מקומם שלא חטאו. ובאביי נוסף תגבורת היצר לרע מצד ההנהגה של החסידים כך שלסיכום: מצד יצא אביי ממקומו ועכשיו הוא כמו הנער והנערה והוסיף מצד טבע החסיד עוד רצון ליצר שנוטה לרע כדי לכבוש רצונו – ובזה ראה עצמו חוטא.
עד שההוא סבא אמר לו כי מעלת החסיד שדורך בה, היא הסיבה צערו אבל באמת, גם ממקומם לא היה חוטא כלל וכלל, אלא שחושב שהיה חוטא כי מוסיף הוא עוצמה לכח הרע וללא שיוסיף את העוצמה של כח הרע גם ממקומם לא היה חוטא. והדברים נפלאים.
ד. ולהרחיב הביאור בזה הנה בגמ ברכות סא: צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר ולבי חלל בקרבי. רשעים – יצר רע שופטן… בינונים – זה וזה שופטן … אמר רבא: כגון אנו בינונים. ואביי טוען לרבא אם אתה בינוני מה יענו אזובי הקיר ובלשון התלמוד 'לא שביק מר חיי לכל בריה'. ע"ש.
ויש לעיין דאביי טוען לרבא לא שביק מר חיי לכל בריה בעוד הנהגת אביי בגמ' סוכה היא גם לא שביק מר חיי לכל בריה כי אם אביי היה חוטא במצב הנער והנערה מה יענו אזובי הקיר, אם אביי היה חוטא אז מה אנחנו ונמצא כשלון לכל בריה…
ולכן יש בענין בינוני אפשר דיש התיחסות של האדם עצמו כלפי עצמו, ויש התיחסות שמיים כלפי הצדיק כך שיכול להיות שמצד שמיים נחשב לצדיק רק שרבא תפס בעצמו הנהגת בינוני
וכמו אביי שדיבר בעד עצמו שהיה חוטא ולא דיבר על מעלתו האמתית אלא שדיבר מצד ההנהגה של אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ככה אביי דיבר בהנהגת בינוני למרות היותו צדיק [וראה גישת התניא בפרק א]
ה. ואם כנים הדברים, הרי שאביי בוודאי מצד עצמו לא היה במקומם רק שמעלתו היא מחייבתו להמשיך בגדלות האדם לדון את הנער והנערה ממקומם שלהם, וכאמור שנוסף תכונת החסיד שהוסיף יצר על היצר הטבעי של הנער והנערה.
ואפשר עוד דאביי חייב עצמו שהם לפי מקומם זכו ולא חטאו ואני ממקומי צריך לעשות את התפקיד בשלמות הראויה לי. ואם למצבם הייתי חוטא הרי שבמצבי כנראה אני חסר בשלמות שלי [באופן הדק עד לא נבדק לגדולת אביי] .
ולכן ההוא סבא ניחם את אביי שמעלתו וגדלותו היא מחייבתו להרגיש כאילו היה נכשל כי זה מדרגת החסיד להוסיף שכרו על 'אפשי ואפשי לחטוא' ולמדרגתו בוודאי ה' היה משמרו כמו ההנגה בגדולי הדור וכנזכר בסוף קידושין גבי ר' מאיר ור' עקיבא. ותן לחכם ויחכם עוד.
ולסיכום זאת התורה עולה ממי הדע"ת
- גדולת החסיד שמנהל עצמו עד כדי יציאה מעצמו והיכולת לחבר עצמו למקומו של זולתו
- תכונת החסיד שמבטל יצרו לא נח ומזמין יצר הנוטה לרע כדי לכבוש תאוותו לפני אדון כל ברוך הוא.
- כך שיכול אביי לצאת מעצמו ולראות את עצמו מתוך מבטם של הנער והנערה וכשיש לו תכונת מוסיף על יצרו כדי לכבוש תאוותו יכול לחשוב שהיה חוטא
- ויש בזה ב' אפשריות שאביי הצטער עליהם. א' שהיה חוטא וממילא פחות הוא מהנער והנערה ועל כך השיבו ההוא סבא שמצד גדלותו רואה בתוספת יצר שתכונת החסיד שבו מזמינה עליו. ובאמת שלא היה חוטא כמו תכונת החסיד שאינו חוטא גם שמוסיף על יצרו וכדי לכבוש תאוותו.
- ובאור שני, שאם הייתי במקומם הייתי חוטא הרי שגם התפקיד שלי אינו שלם והמקום השלם שאני נמצא בו חסר שלמות. ופייס ההוא סבא שהמבט הוא כאמור לפי גדלותו אבל באמת שלא היה חוטא. ותן לחכם ויחכם עוד.
